את שידעת לקום משברך
רגע לפני אבדון.
את שהפכת את כאבך לשיר,
בתיקווה שיהיה הכאב האחרון.
שירת העצב שלך הבוקעת מלב שבור,רק מעטים יבינו אותה.
וגם זה אולי באיחור.
אנחנו איבדנו את אימך,
ואת איבדת את אחיך תאומך.
אבל ביחד,איבדנו כולנו את שניהם.
מותה של אימך היה לי אומנם להלם
אבל נפילתו של ישראל
גרמה לי בנידון לסוג של אלם.
קראתי הרבה שירות וקינות בתנ”ך.
וכמובן בתקופות המכורות גם לך.
אבל רק את בתעצומות הנפש
ובשכלך העשיר.
יכולה היית לשזור כאב ונהי אל תוך השיר.
לא דילגת על אף אחד מבני משפחתך, שאת כולם בדברייך תיארת.
מילים שהיו גנוזות וחבויות
בקרבך הארת.
ואף על פי כן,
ולמרות כל השבר והיגון,
עודך ממשיכה חייך באומץ לב ובהגיון.
הרבה דברים כתבו נביאים על נחמות
אך לא נגעו בנחמתך
שאת כתבת בידיים רועדות.
ועתה,
נחמי נחמי בת ציון.
נחמי בילדייך.
עורי עורי בת נדיבים לבשי עוזך
בת נדיבים לבשי עוזך
הסירי בגדי אלמנותך, לבשי בגדי תפארתך,
כי יש תקווה לאחריתך,ושכר לפעלך.
כי נחמותייך הם מעשייך,
ותיקוותייך הם ילדייך.
לנו היה צר בכל צרתך.
ומלאך ה’ פניו יושיעך.
באהבתו וחמלתו יגאלך,
וינשאך כל ימיי עולם.
ותהי כגן רווה.
דודתך יפה בן מנשה.
מכתב זה כתבה דודתי היקרה בעקבות הוצאת הספר שירת חיי ב2010.