פרשת ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע
ליל ירד על הר וגֵבַע
אבן שֹם למראשותיו
לנוח ולחלום את חלומותיו.
חלום חלם על סולם
לנגד עניו עולים ויורדים,
מלאכים נחפזים
מה הסודות ומה הרזים?
יעקב יעקב !!!
הסולם מוצב היטב על הקרקע
ראשו נושק לשמיים,
עולים ויורדים מלאכים בעלי כנפיים.
אל תהיה תם האוחז באוהל ביתדות
שא עיניך למרומים בן החמודות.
בראותך מלאכי אל
אכן זהו המקום זהו בית אל.
עייף תשוש ולאה
בחרן חנית.
כה וכה הביטת ומה ראית
רועים יושבים
סביב אבן גדולה
על פי הבאר
יקבצו כולם
כךי נהגו
מאז ומעולם
יגולו האבן ישקו העדרים.
ישיב נפש כבשים עד לאחרון הרחלה
בחרן זו הדרך ן זה לזה ברמיה ותחבולה
ללא מורא שמיים
יגנבו זה מזה המים.
והנה רחל באה עם הצאן
באהבתך נִשְבּתָ על העין,
רחל בת לבן יפת העין.
מעל פי הבאר אבן גוללת
סלע חצובה מצורים
להשקות העדרים.
האהבה דגולה
בכוחה להעתיק סלעים לטחנם זה בזה,
לעיני רחל מה יפה המחזה.
יעקב התם
ניתנה לך לאה ברמיה
רכת עיניים מבּכִיָה.
לבן מרמה ורמיה בלבבו.
במחזותינו לא תינתן הצעירה
לפני הבכירה.
בזאת האמירה
זאת התורה בחרן,
נאום הגבר בן בתואל לבן.
ואתה אבינו
הן המילה לך אינה זרה
בעת ההיא הלכת לאורה
בנזיד עדשים קנית הבכורה.
עוד שבע שנים עבדת ברחל בתו הקטנה .
בקור וברוח קדים,
בסוד האהבה
היו בעיניך כימים אחדים.
נולדו בניך מלאה היא אם מלכות,
אם הבנים שמחה לה ניתנה הזכות.
רחל ביקשה הבה לי בנים
סגר רחמה והיא חסרת אונים.
גם השפחות זלפה ובלהה
ילדו בנים בברכת האל
כי……
לא יסור שבט מישראל
עד כי עקרה ילדה .
ולרחל בן יוּלַד
את חרפתה האל אוֹסֵף
בן פּוֹרת יוסף …
עם מקל לִבְנֵה לוּז ועַרְמוֹן,
פּיצלת פּצלות לֵבַנוֹת.
וַרוֹד נקוד וְעַקוֹד.
במקלות וּבּרַהַטִים עדריך ירבו לרוב.
מפני לבן ברחת
עם נשיך טף ורכוש
בטרם בצאתכם יחוש.
אויה רחל כי מאביך גנבת תרפים
היו למשמר בלילותייך אשר בפחדייך אפופים?
אויה אלוהים אחרים ממך לא מרפים.
.
השֹכל ודעת.
יוצב על הקרקע סולמך,
יציב יהיה לעולם
מפני מכשול רוח ומים.
אזי ראשך יגיע לשמיים
בעיני רוחך תראה מלאכים עולים ויורדים.
קרקע
ושמיים
זה בזה תלוים וְמְדוּדִים.
בת ציון.