בבגדי אלמנות
יושבת גבירה
עטויה שחורים
מקוננת קינה..
הקינה נדבך על נדבך
נשמע קולה.
כמקריבה קורבן עולה.
צער העולם חובקת
כאש שרפים
שורפת דמעתה,
על חייה ואחריתה.
מקוננת בבכי
האזינו לסבלי וכאבי
שמעו רעיי וידידיי
קינתי.
מבכה אלוף נעורים.
בלכתו לאדמה חרוכה דמיתי.
עדנה לא הייתה
לשרה לא שוויתי.
בשנית בניתי בית בניתי קן
גם זה חרב, ולא היה מנחם.
כאלמנה עזובה
בודדה ונזופה
נשארתי כאובה.
קרן אור לי זרחה
בישראל נחומים מצאתי
בדרך בה אבדתי..
בשבילך בני
נשאתי עניי אל העננים
ביקשתי חזון חלומות
וחופת חתנים.
בשבילך בני הלכתי
לבקש זרי פרחים
לפזר בנתיבך בדרכים.
ביום מלחמה ופקודה
רצתי יחפה אל השדות
וההרים.
לבקש על עץ ושורשים
רחמים.
אך לאחר מעשה הגעתי
באבל ובשכול נגעתי.
לא היו רחמים
נקטפו עלומים
ואין נחומים.
כך אותה גבירה
במכחול שחור
קינתה צובעת
אבדה תקוותה
ביגונה טובעת…