תרבות המקוננות לא קימת כיום בחברה המערבית.
תפקיד המקוננות היה חשוב מאד מבחינה פסיכולוגית.
הן העצימו את אירועי האבל כמו השבעה,
וסייעו לעצמן ולבני המשפחה האחרים,
להתמודד עם לכתו של המת.
הן תיארו בשירה את דמותו והאובדן הנורא עם לכתו.
קינתה של אימנו רחל כפי שקוננה על ישראל אחי,
תורגמה מארמית שהיא השפה של היהודים האשורים.
הידועים כיהודי כורדיסטן.
דוגמא לשירת מקוננת בארמית.
בצאתך לקרב
בצאתך ידידי ובני לקרב.
לאט לך אל תמהר
ואל תֵּחֵפׇז.
בצאתך לקרב בני
בצאתך לקרב.
הבט באמך וזקן כבר האב.
בצאתך לקרב על טנק
כאיש אמן.
הטנק כמבצר יפה
מבטיח ונאמן.
אל תלך שולל בני
ותשארני עלובה ונזופה.
כי זה הטנק
כלי מלחמה ולא לך לחופה.
אל תצא לקרב בני
אל תצא.
מה לך תמהר
ומה לך כי תחפז.
זמנך בני יחידי העז
לא יסולא בפז.
עלומיך באמצע שירה מרנינה
חייך נוגנים מנגינה.
אל תצא לקרב בני
אל תצא לקרב.
הריחן ריחו נתן
הפרח פרח מניצן.
אביך ואמך
עיניהם בך מביטות.
מעבר להרים
מעבר לגיאיות.
לו יכולתי במבטי
לעצור ירי ופגז.
ואביך בתפילתו
לסוכך על הטנק בסוד וברז.
הולך אביך בדד בדרך שוממה
הולך עייף שחוח קומה.
בדרכו איש מלחמה איבד
ידיו ריקות.
כאיוב היה
ימיו בבכי לילותיו אנחות.
הן יצאת לקרב בני
הן יצאת לקרב.
עתה דבר ממך לא מתבקש
דבר לא נדרש.
הריחן נבל
הפרח קמל
השדה לשדה קוצים נחרש…