דניאל אבי כעמוד ענן
צחור ולבן,
לפני המחנה ניצב
מאיר כנרות חצב.
חסד וצדקה עטורים
בחיו כחוטי זהב שזורים.
מאכלת העקידה
נופפה שנית באימה,
לא תם רעבונה
אדמה ביקשה קורבנה.
המאכלת לא תשקוט
העקידה לנצח תיקוד.
באמוּנתוֹ דבק ללא תהייה.
אוי לתַאַנִיה ואַנִיה.
בחודש אב בתשיעי בּוֹ
בדממָה דַקָה,
את טליתו כתכשיט עַדָה.
בקינה קוֹנֵן את שיר ערשֹו,
עֵת פּתיל חיו כּבָה בשנתו.
כּך בּדרְכּוֹ, שַזָר בּיום זה את משנתו.
כּוסתָה חמָה עטפה עלטָה,
המוות מצחוֹ נַשַק עֵת היום נטָה.
שמיים נטפוּ,
עֵת המלאכים בּחן וַחֵסֶד עטפוּ.
קול זעקָה נשמע ברמָה
על שבר דניאל בּכתָה אמא אדמָה.
בּכו לזה האיש עֹוקר הרִים,
אִמרו הקדיש קדשהוּ בּדברים ומאמרִים.
אֵיכָה ישבנו בּּדד
מועד חורבּן דְבִיר ומקדש
זכרך ביום זה יקודש.
אבי אבי
דניאל האב
עלית עם רכב ישראל ופרשיו
בתשעי באב.
בּתך הכואבת
בת ציון.