פזמון..
וְהוּא עָלָה לַמֶּרְכָּבָה
כולו אַדֶּרֶת אַהֲבָה
ופֹּה חִיּוּךְ וזמר,
ושמה עוד וּפִיּוּט
שְׁזוּרִים זהב ומשי עלי חוּט
וכל הַקְּהִלָּה שירה והודיה
בזכות רבנו צאלח, בזכות רבנו צאלח…
וּכְשֶׁהָיָה הָרַב
בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנִים
לְאֶרֶץ צְבִיָּה עָלָה בְּגִיל וּרְנָנִים,
וְכָךְ אָמַר:
יְרוּשָׁלַים עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי
לִצְבָא הַהֲגָנָה אֲנִי קָרוּא, זו חובתי.
ומסביב אויב ירה,
אז נאחז הוא בנשקו
עם גבעתי הוא יצא לַהֲגָנַת מוֹלַדְתּוֹ
ועָמַד עַל מִשְׁמַרְתּוֹ.
סָפְרָא וְסַיָּפָהּ בְּיָדוֹ
שמר בַּעֲמִידָה זְקוּפָה
מִפְּנֵי סַעַר וְסוּפָה.
וּמִי יָגֵן..אִם לֹא הָרַב
בְּתַקְרִית וּמַאֲרָב.
פזמון..
וְהוּא עָלָה לַמֶּרְכָּבָה..
וכְּשֶׁהָיָה הָרַב
בֶּן 40, מְעַט פָּחוֹת,
חָשַׁב הוא לקיים את מִצְוַת הָאָבוֹת .
נָשָׂא עֵינָיו לַשְּׁחָקִים
מוֹשָׁב חָדָשׁ יֵשׁ לְהָקִים.
שָׁתַל שְׁתִיל בַּהִלּוּלָה
יָסַד הוא אֶת מוֹשַׁב שְׁתוּלָה.
ליקט אליו האנשים,
וחיו הם חיים נוקשים,
בין קוצים וסלעים
בנו לולים ומטעים.
ועם נזימה רעייתו
נאמנה בכל ביתו
בָּנָו בַּיִת וּמֶשֶׁק
וְעַל הַגְּבוּל אָחַז בַּנֶּשֶׁק,
וכך בעז ובעצמה..- הפריח הוא את השממה….
פזמון..
וְהוּא עָלָה לַמֶּרְכָּבָה..
וכְּשֶׁהָיָה הָרַב
60 והלאה בשנים
את חכמתו בְּעֵט סוֹפְרִים
כתב הוא על דפים חיוורים.
הניב בְּרָכוֹת בַּחֲרוּזִים
ניצבים כַּאֲרָזִים.
גם עמד על התיבה,
סילסל קולו באהבה.
ובניגון יפה עתיק,
את תורת ה׳ המתיק,
בְּדִיּוּק ובמידה
על כל פסיק ונקודה.
ובגיל 90 עלה
להדליק המַשּׂוּאָה,
לתפארת האומה
הוא שר מכל הנשמה.
כָּבוֹד הוא לְכֻלָּם הֵבִיא..
יא מורי יא לבבי…
וְהוּא עָלָה לַמֶּרְכָּבָה…
וכשהיה הרב
בן תשעים ושלוש שנים,
עטפוהו מלאכים
בהלל ותכריכים.
אוֹתִיּוֹת וגם מילים
אז פָּרְחוּ בְּהִלּוּלִים,
ורוּחוֹ הַנִּשְׂגָּבָה
עלתה מרום בְּאַהֲבָה.
אלפים בשעת פרידה
עמדו בחיל ורעדה,
על נשמה עצומה
אשר הלכה לעולמה.
אך יש עוד אנשים
המוכנים להישבע,
שגם אם הוא איננו,
הן חי הוא בתוכנו.
וכך בשיר ובצליל.
רוחו פועמת בגליל…
וְהוּא עָלָה לַמֶּרְכָּבָה.
בת ציון.
.